קרוז קל"ב בים באגאי

בן זוגי ואני עמדנו לחגוג יום נישואים עגול. איך חוגגים, שאלתי את עצמי? או.קיי. נעשה מסיבה, נזמין את כל המשפחה, חברים, חברים לעבודה וכו'. התחלתי לחשוב על המשמעויות של מסיבה בשנת 2007. צריך מקום, קייטרינג, מפיק, מעצב אירועים, תאורן, די ג'יי, פרחים ועוד ועוד. בקיצור, ים של כסף וטונות של בלגן. האורחים יבואו ויישארו שעה, בחלקם הם הרי מוזמנים לעוד אירוע באותו ערב. בשבוע שאחרי כולם יעבירו ביקורת על האירוע: "העיצוב היה בינוני, האוכל ככה-ככה... ומה לא". אנחנו נישאר עם חשבון ענק ומתנות שאיש אינו יודע מה לעשות איתן, והרבה אנשים כועסים (כי פה ושם הרי שכחנו מישהו). החלטנו, איפוא, לוותר על העניין ולמצוא תחליף טוב יותר. קרוז, למשל. בתחילה חשבנו על קרוז בבורה בבורה - הכי רחוק שאפשר, באוקיינוס השקט. אחרי בדיקת מרחקים באינטרנט הגעתי למסקנה שייקח שנה להגיע לשם, ואנחנו הרי רוצים לחגוג את האירוע השנה, כי הפעם זה "עגול". אז 35 שעות טיסה כדי להגיע בסוף לטיפול נמרץ בבורה בורה במקום לקרוז ירד מהפרק. בן-זוגי גם הודיע לי שמה שמעבר לשעתיים טיסה הוא מחוץ לתחום הפעם! אימצתי את המוח והמחשב וחרשתי בדימיון את הגלובוס, גם זה היה כייף, אם כי וירטואלי בלבד, ובסופו של דבר התגבש המסלול: יציאה מפיראוס, מפליגים באיי הים האגאי ויורדים כעבור שבוע באיסטנבול. מה יכול להיות טוב יותר ממי ים צלולים, שמש ואיים שקטים שעליהם בתים לבנים, עם חלונות וגגות כחולים? ואמנם, זה התברר כטיול לגן עדן. חודש אוקטובר הוא אולי החודש הנכון ביותר לביצוע טיולים מסוג זה, החופש הגדול ונחילי התיירים הגדולים כבר עזבו, אין תורים בכל מקום, והשקט עושה רעש באוזניים. אבל אפשר גם כשמגיע האביב, רגע לפני כל הצפיפויות של הקיץ.
שעתיים מהבית ? עולם אחר ברקיע השביעי
הפלגנו מפיראוס על סיפונה של ה- SEVEN SEAS VOYAGER מצי האוניות של RADISSON. זו אינה אניית בוטיק בת 200 נוסעים, וגם אינה נכללת בצי המגה-קרוזים (דהיינו, ספינות ועליהן 3,500 נוסעים). בקיצור, 700 נוסעים - מספיק כדי ללכת לאיבוד שבוע מבלי להיתקל ו/או להכיר חצי מתושבי המלון המשייט, ועדיין מספר הגיוני כדי לא להרגיש מחט בערימת שחת שאיש אינו "שם עליה". מצאנו צוות מאד אדיב שהשתדל לרצות את כל בקשותינו הגסטרונומיות והאחרות. המטבח בספינה זו נשלט בידי ראשי צוות צרפתים, אוסטרים וגרמנים, כך שכמצופה הכל דפק כמו שעון. לחדר שלנו דאג רונלדו החביב, שלא הפסיק לחשוב איך הוא יכול לפנק אותנו עוד ועוד. מאחר שחלק מחופשת הקיץ בילינו בסיני, לא יכולנו שלא לחשוב על ההשוואה. הנירוונה אותה נירוונה, המראות יותר מעניינים, החוויה התרבותית יותר עשירה, הנוחיות והתפריט בוודאי משובחים כפליים, וטפו-טפו-טפו - גם יותר בטוח. ואם כבר חושבים על זה, הרי שגם זמן ההגעה ליעד לא שונה בהרבה מההגעה לסיני. טיול קל"ב. ובכן, עלינו על הספינה בפיראוס. מייד לקחו לנו את המזוודות, ובמקומן שמו לנו ביד כוסות שמפניה, וכבר הרגשנו את אווירת החופש. כדי להתנתק סופית קיבלנו כרטיס מגנטי ששימש אותנו לקניות וכפספורט בירידה לחוף, מין אשליה שאין דאגות, כלום לא עולה, להכל ידאגו לנו על הסיפון. בזה נגמרו ההכנות מבחינתנו. הלכנו לשתות את הקפה האחרון ביבשה, בעוד החפצים כבר מוצאים את דרכם מעצמם לתא. עזבנו את חופי פיראוס עם ערב, וכמו תמיד במסעותי הימיים הרגשתי ברקיע השביעי כשהפלגנו עם כוס משקה לתוך השקיעה. השחפים ליוו אותנו בצאתנו, קרוקודילים לא היו... קשה להאמין ? בסך הכל שעתיים מהבית ומהחדשות.
נפפליון: אי קטן ומפליא ביופיו
כמו ברוב שיוטי הקרוז, המלון המשייט מפליג מדי בין-ערביים ומגיע ב-8 בבוקר למחרת ליעד הבא, שם הוא חונה באחד מהאתרים לסיור במשך היום. האתר הראשון היה NAFPLION ? אי קטן ושטוף שמש ששימש בסיס ימי בימיו של ארגוס בתקופה המינאית. על פי האגדה האי נוצר על ידי בנו של פוסידון אל הים, נפפליוס (ומכאן שמו). כאן - טוענים המקומיים - נולדו גם משחקי השחמט, הקובייה ואחרים בהם נהגו תושבי המקום לשעשע עצמם בתקופת מלחמות טרויה. האי מתבלט בשפע סגנונות בנייה ? ונציאנית, ביזאנטית, ניאו-קלסית וטורקית ? להנאתו של כל מי שהארכיטקטורה מדברת אליו. אם ברצונכם להתעמק בנושא, כמו גם בהיסטוריה של האי, כדאי לטפס 857 מדרגות (או לעלות ברכב) למצודת Palamidi המתנשאת לגובה 215 מטר. את האתר המרשים הזה הותירו אחריהם הוונציאנים במאה ה-18. הדאגה העיקרית של תושבי המקום (כך, לפחות, זה נראה למתבונן מהצד) היא באיזו שעה יישבו בפאב המקומי וישתו את האוזו הראשון, והאם היום הגירוס (השווארמה המקומית, מטובלת בצזיקי) תהיה על בסיס עוף או כבש. הלוואי עלינו הדאגות הקיומיות שלהם. מתברר שהשלווה המקומית היא מחלה מדבקת, וכעבור חצי יום בלבד נדבק בה התייר המצוי. פתאום הרגשתי שחמש מהדורות חדשות ביום הן לא תמצית החיים.


האי ההררי הקטן מדהים ביופיו. לאן שלא הלכנו מצאנו סמטאות מטופחות, בתים בלבן בוהק ודלתות בשלל צבעים. הלכנו לאיבוד בסמטאות, שתינו אוזו כמנהג המקומיים ואכלנו גירוס, ממש עבדנו קשה, בערב חזרנו לספינה לארוחת ערב דשנה ולשואו של חברי להקת LULLABY OF BRODWAY. מי שרצה הלך לסרט, או שאל מספריית הבית DVD כדי לצפות בסרט בחדר. אלה מאיתנו שסבלו מנדודי שינה יכלו (כמו בכל הספינות) ל"השקיע" בקזינו, או לשחק ברידג' בחדר המיועד לכך. אל דאגה - אם עדיין אינכם משחקים, המדריך יעביר אתכם קורס מזורז.
סנטוריני: האם זו אטלנטיס האבודה?
את היום השני בילינו בסנטוריני - אחד האיים המדהימים הן מבחינה היסטורית והן מבחינת הנופים. לפני כ-3,500 שנה חצי מהאי הזה פשוט עף לאוויר בהתפרצות וולקנית שהתנשאה לגובה 36 ק"מ. משם התמוטט הגוש הענקי על דפנות האי (הקלדרה) ולים התיכון. נא לא לזלזל - מדובר באי גדול למדי, ועל פי הידוע גלי ההדף התפשטו בים עד כרתים הרחוקה וזרעו הרס בכל הים האגאי. התרבות המינאית ששלטה בחלק זה של העולם הושמדה בהזדמנות זו וסללה את הדרך לתרבות ההלנית והרומית. יש אומרים שסנטוריני היא, למעשה, היבשת האבודה אטלנטיס עליה דיווח אפלטון כי ירדה למצולות באותה התפרצות וולקנית. האי שוכן על מורדות צוקי לבה (CALDERA בשפת המקום) ? עליהם טיפסנו באוטובוס אותו סיפק הקרוז. יש גם אפשרות לעלות ולרדת במדרגות, משהו בסדר הגודל של הטיפוס למצדה. אפשר גם על גבי חמורים, אלא שאלה עושים את דרכם בקצב של... צבים. אחרי סיור בן שעתיים ברחבי האי מצאנו עצמנו מטיילים רגלית בין סמטאות העיר סנטוריני. להבדיל מהסיור הקודם, הפעם מצאנו עיירה שיש בה תשתית תיירותית עשירה יותר. לחלק מאיתנו זה התאים, בעוד האחרים דווקא התגעגעו לשלוות האי הקודם. מסעדות רבות עם סופלקי (מעין שישליק) מצויין, סלט יווני (איך לא) מטובל בשמן ראוי, ולקינוח אפילו קפה טורקי מצויין שלמען הסדר הטוב נקרא כאן "קפה יווני". הצבע השולט בסנטוריני הוא לבן וכחול. המבנים פשוטים, אך ההרמוניה מדהימה ביופיה.


ירדנו מהעיר שעל הצוק בעזרת רכבל - היישר אל ספינתנו, שם חיכתה לנו הזמרת המרשימה הלן ג'יין. תזמורת הבית ליוותה אותה בשירי שנות השישים, מה שהתאים לנו במיוחד.
אפסוס: אסור להחמיץ, לא רק בגלל מריה
את היום הבא בילנו בצד המזרחי של הים האגאי, הפעם בקושדאסי שבטורקיה. חלק הארי של הנוסעים בחר לנסוע לאפסוס ? אתר ארכיאולוגי מדהים שהביקור בו חובה למי שטרם ביקר שם. אפסוס של היום היא הגירסה הרביעית שנבנתה על חורבות שלוש קודמותיה. הראשונה נבנתה בין המאות ה-16 וה-11 לפני הספירה. בתקופה הנוצרית הפכה אפסוס למטרופוליס חשוב בעולם הקדמון. יש הטוענים כי כאן קבור השליח יוחנן, ואפילו הבתולה מריה הגיעה לכאן אחרי צליבת בנה ישו. העיר המקורית שכנה לחוף הים, אך היום היא רחוקה 8 ק"מ מהחוף. האמפיתיאטרון הענק איפשר בשעתו ללא פחות מ-24,000 צופים (יותר מבלומפילד) להיכנס ולצפות במופעים שהתקיימו בו. גובהו 38 מ', אורכו של הרחוב המרכזי בו - רחוב השיש - 800 מ', אבל מה אני מבלבלת לכם את המוח? לכו לראות - אסור להחמיץ! היות ואנחנו כבר "בוגרי אפסוס" ממסע קודם, התנפלנו על העיירה עצמה. נשבענו שיש לנו מספיק שטיחים בבית ולא צריך עוד, כי אין לנו מרצפות לפרוש עליהן אותם, אבל מובן שיצאנו עם שניים... הסתובבנו בבאזאר, ולמרות שמדובר בסך הכל בשוק אסיאתי, נדהמנו מהסדר, הניקיון והתחזוקה של המקום, ומהבתים הקטנים הצבועים בצבעים מגוונים ונעימים לעין. מתברר שגם משוק אפשר לעשות אתר תיירות מהנה. ישבנו בקפה קטן, שתינו לנו את הקפה הטורקי (זה שאתמול קראנו לו קפה יווני) ונהנינו מהשמש המלטפת. טורקיה עדיין לא באירופה, ועדיין לא סופרים כאן ביורו, ועל כן הקניות בבאזאר מלבד היותן כייפיות ? הן גם זולות. חזרנו מוקדם-יחסית למלון הצף ובילינו מעט בספרייה העשירה בספרים, אטלסים וכל יתר הדברים שתמיד רצינו לעיין בהם ולא היה לנו זמן. הלכנו להוריד כמה קלוריות בחדר הכושר, עלינו לסיפון העליון למשחק טניס קצר, נכנסנו לג'קוזי ושוחחנו עם כמה מחברינו למסע, עברנו ליחידה לטיפול נמרץ ? סליחה, לספא, וקינחנו במשקה על הסיפון. בערב בחרנו הפעם ליהנות מהופעה של הזמרת הנושאת את השם הית'ר קלנסי אלן, שהופיעה עם קווינטט הבית בתיאטרון.
רודוס: צלבנים, טוסטוסים ופלא-תבל
את היום הרביעי בילינו ברודוס, הגדול בקבוצת איי הדודקאנז. כאחד האיים הגדולים בים האגאי, יש לו כמובן גם היסטוריה עשירה. האתרים המרשימים ביותר באי הם המצודה הצלבנית ובית החולים מתקופת מסעי הצלב שנבנו על ידי חברי מסדר אבירי סנט ג'ון. אלה הקימו את בית החולים שלהם תחילה בירושלים, שם הוא יועד לטיפול בצלבנים שהגיעו מכל קצוות אירופה. סאלח א-דין גרש אותם ואת יתר מסדרי הצלבנים מעיר הקודש, וכך נחתו האבירים תחילה בעכו, בהמשך בקפריסין, ולאחר שגורשו גם משם הגיעו לרודוס, בו התנחלו למשך כמאתיים שנה. בית החולים מרשים במיוחד, והיום הוא משמש גם כמשכנו של המוזיאון הארכיאולוגי של האי. בית המימשל והשדרה הראשית של הצלבנים מרשימים מאד גם הם. אם יזדמן לכם לטייל בעיר - עשו זאת בעיקר בעיר העתיקה. העיר החדשה מעניינת פחות. האזור היחיד מחוץ לעיר העתיקה שכדאי לראות הוא הנמל העתיק, שמעל שני פתחיו עמד בזמנו "הענק מרודוס" (אחד משבעה פלאי תבל) בפוזה של השיר "רגל פה, רגל שם" משני עברי הכניסה לנמל. מי שזמנו בידיו, מוזמן להדרים עד לינדוס, הבירה הראשונה של האי ובה האקרופוליס השווה ביקור. אם, לעומת זאת, הגעתם לאי לשם מנוחה, ולא כדי לסייר (אפשר לגמוע את כל האי על טוסטוסים בהשכרה, בנהיגה עצמאית) - מקומכם על אחד מהחופים הרבים. חזרנו לספינה בשעות אחר הצהריים, ולאחר ארוחת הערב חזינו בשואו נוסח ואגס בביצוע להקת רקדנים שעשו לנו רק טוב. לבחירתנו עמדו חמישה מקומות בהם אפשר היה לשבור את הדיאטה בקלות רבה ובהנאה גדולה: מסעדה צרפתית המנוהלת על ידי בית-הספר הצרפתי הנודע לבישול ה-CORDON BLEU; מסעדה הודו-סינית מצויינת ("לאטיטיוד"), שבה כל מנה - יצירת אמן, לא רק באיכות אלא גם בהגשה ובאסתטיקה וביינות שמלווים אותה; מסעדה נוספת, נינוחה יותר, הממוקמת על הסיפון העליון, שם מוגשים בשרים ודגים על הגריל סביב הבריכה; ובנוסף עוד שתי מסעדות, כל אחת בסגנון שונה. העובדה שכל הלעיסות כלולות במחיר, והתחרות על ליבנו וקיבתנו רצינית מאוד ? מהוות בעיה אמיתית לחלשי האופי...
מיקונוס: את הגלגול הבא שלי ארצה להתחיל כאן
חשבתי שבמיקונוס - המפורסם בין האיים הציקלאדיים בים האגאי - יש רק חופי נודיסטים ובארים של הומו-לסביות. אז נכון - יש כאן כאלו, ובשפע, אבל זה ממש לא הסיפור. יחד איתנו עגנו באי היפהפה עוד שתי ספינות קרוז גדולות. האי קטן ומאכלס כ-5,000 תושבים בלבד, שמכפילים מספרם בעונות התיירות. מיקונוס היה, על פי המיתולוגיה היוונית, צאצא ישיר של הגיבור המיתולוגי אפולו, והרי הבזלת של האי הם, למעשה, גופותיהם המאובנות של הענקים המיתולוגיים. הדשדוש בסמטאות הצרות והבילוי בטברנות הקטנות והשקטות הביא אותי למסקנה שזה המקום בו ארצה להיוולד בגלגול הבא, או לחילופין - לכאן ארצה לברוח עם חצי טון ספרים, מגבת רחצה וחדר קטן שמחובר לעולם רק כשאני ארצה באמצעות האינטרנט. סוף העולם וקדימה, זה כאן. כשחזרנו לספינה החלטנו הפעם על "יום תרבות". במהלך כל השיוט התנהלה כאן מכירה פומבית של ציורים שאף גלריה לאמנות בתל-אביב לא היתה מתביישת בהם. לא קנינו, אבל נהנינו מהסיור. מכאן פנינו לאולם ההרצאות ושמענו הרצאת העשרה על ההיסטוריה, הגיאוגרפיה וכל שאר הדברים שאמורים לקרות לנו באתר אותו נבקר למחרת, הצטערתי שלא הקדשתי לכך כל יום את חצי השעה הדרושה, היה לי יותר מה לספר לכם.
סלוניקי: המוזיאון היהודי בירושלים של הבלקן
יום המסע האחרון הביא אותנו לסלוניקי, יסלחו לי צאצאי העיר אם אומר שהיא לא יפה במיוחד, אבל לי כיהודיה היה הסיור מרגש מאד. העיר, המונה כיום כמיליון תושבים, קרויה על שם אחותו של אלכסנדר הגדול. בתקופת הזוהר הביזאנטית היתה סלוניקי העיר השנייה בגודלה אחרי קונסטנטינופול. היות ולא נותר לי וזמן רב, החלטתי להתמקד במורשת היהודית שלי. בזמנו, כך למדתי, חיו בעיר מאה אלף תושבים שמחציתם(!) היו יהודים. פניתי, איפוא, למוזיאון היהודי. כאן למדתי שראשית ההתיישבות היהודית בעיר מקורה ביהודי אלכסנדריה במאה ה-2 לפני הספירה. השלטון הטורקי הביא ברכה ליהודים, והסולטן הוציא ב-1430 קול קורא ליהודי העולם לבוא וליישב את העיר. גירוש ספרד עיבה את האוכלוסייה היהודית במקום והפך אותה למרכז ליהודי אירופה - "ירושלים של הבלקן". כל החיים היהודיים העשירים הללו הסתיימו במלחמת העולם השנייה, כש-96 אחוזים מתושביה היהודים של סלוניקי איבדו חייהם במחנות הריכוז וההשמדה. המוזיאון מתאר את חיי הקהילה התוססת הזו ביופי וחן שראיתי רק במעט מוזיאונים היסטוריים בעולם. את כל זאת, והרבה יותר, למדתי במוזיאון הנפלא של העיר. לו היו עוד כמה כאלה, ודאי הייתי חכמה הרבה יותר... לאחר המוזיאון הלכנו לאנדרטה לזכר יהודי המקום שנספו בשואה ומשם לבית הקברות היהודי. החוויה הזאת גורמת לך להיות גאה שגם את שייכת לעם הזה. * למחרת הגענו לאיסטנבול ומשם טסנו ארצה. אז מי צריך 300 שעות טיסה לשנורקלינג בקמצ'טקה כשאפשר לעשות טיול קל"ב לים האגאי?
מיהי ה- SEVEN SEAS VOYAGER?
ה-SEVEN SEAS VOYAGER שייכת לרשת בתי המלון RADISSON (1600 מלונות ברחבי העולם). ב-1994 הוסיפו לרשת את ספינות הקרוז, עד היום חמש במספר. הוויאג'ר, שהושקה ב-2003, נחשבת לספינת קרוז בינונית, בנפח 46,000 טון. המלונאות ברמה של 5 כוכבים ++, ואכן החברה נחשבת בין הטובות בעולם בתחום הקרוזים. 445 עובדים על האוניה המשרתים כ-700 נוסעים. אין קבינות - כולם משוכנים בסוויטות מרווחות הכוללות חדר שינה וסלון קטן הפונה באמצעות מרפסת לים. האמבטיה מצוידת היטב בכל הפינוקים שתמצאו במלונות הרשת. בחדר טלוויזיה, DVD, בר משקאות ומקרר מלא בבקבוקי שתייה קרה. שירות החדרים עובד 24 שעות ביממה. הספינה מציעה ספרייה עשירה, ספריית וידאו וסרטי DVD. חדר מחשבים (29 עמדות אינטרנט). בר סיגרים עם כורסאות עור מפנקים, אח ומבחר משקאות חריפים ברמה משובחת. בנוסף יש שלושה בארים בהם מנגנים בשעות הערב גיטריסט או להקת ג'ז. ויש גם קאזינו, חדר ברידג' ואמפיתיאטרון סגור. הספא והמספרה מנוהלים ע"י חברת CARITA הצרפתית. בנוסף יש כמובן חדר כושר, מגרש טניס, בריכה וג'קוזי. -------------------------
לאלבום התמונות של הטיול
- לחץ