אחרי מחלה נדירה ושני ניתוחי לב: הפכה לאמנית

ג'ון לנון אמר פעם: "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בהכנת תוכניות אחרות". זה בערך מה שקרה לאמנית תמי הורוביץ (52), שהדבר האחרון שהעלתה בדעתה היה שיום אחד היא תחזור לרקום. ולא רק תחזור לרקום, אלא תשמש אוצרת של תערוכה בשם "כחוט השני", שתאדיר ותפאר את חוטי הרקמה. מצד שני היא גם מעולם לא העלתה בדעתה שבגיל 52 תהיה אחרי שני ניתוחי לב לא קלים, ופעמיים יחזירו אותה לחיים אחרי דום לב.

הורוביץ, נשואה פלוס שלושה, זוכרת את עצמה רוקמת כבר מגיל חמש. גובלנים. "הייתי צריכה להיות מאד מדויקת", היא מספרת, "לכל גובלן היה לוח צבעים על פי מספרים. אם אין את המספר הנכון - לא קונים. מחכים שיגיע. סבתא שלי רקמה במרוקו כפתנים, גלביות חגיגיות  עם המון רקמה מרהיבה. כשהגיעה לארץ  כבר לא היה לה זמן למלאכה הזאת. בשבילי באותה תקופה רקמה הייתה משהו מדויק מאד, אבל לא כל כך חשוב. רקמה לא הייתה אמנות שאפשר לעוף עליה עם הדמיון. בגיל 14, כשהייתי מספיק עצמאית להחליט החלטות, הפסקתי עם הרקמה ולא חזרתי אליה עד לפני שלוש שנים".

כל חייה הורוביץ עסקה ביצירה, בעיקר בציור בצבעי מים, אבל בניגוד למצופה הלכה ללמוד חקלאות בפקולטה לחקלאות ברחובות. לקראת לימודי תואר שני עברה לגור במושב ליד אשדוד. אחרי שעבדה שנה כמדריכת מדעים בקרן קרב, חיפשה עבודה באשדוד סמוך למגוריה החדשים. "הרכז שאל אותי מה אני חושבת שחסר באשדוד, ואמרתי לו שחסר בה אמנות", היא מספרת. וכך, במקום להמשיך ללמד חקלאות ומדעים, הפכה לרכזת של תוכנית האמנות באשדוד, הייתה אחראית על מאות תלמידים מגיל גן ועד תיכון, ומאותו רגע שינו חייה כיוון והתמלאו רק באמנות וביצירה.

במהלך השנים הפכה הורוביץ גם לגרפיקאית ועסקה בעיצוב מוצר, עיצוב ספרים ופרסומות. ואז שוב חל מהפך: בגיל 32, כשכבר הייתה אמא לשניים, היא החלה להרגיש לא טוב. לקח לרופאים הרבה מאד זמן להבין מה קרה לה - התברר שחלתה באנדוקרדיטיס זיהומית, דלקת של פנים הלב, ובכלל זה של מסתמי הלב. חיידק בשם אביוטרופיה דפקטיב התלבש לה על המסתם של הלב. אין טעם שתחפשו אותו בגוגל, הוא כל כך נדיר שאפילו גוגל לא שמעו עליו. 60 איש בעולם כולו חלו בחיידק הזה, והורוביץ, לרוע מזלה, הייתה אחת מהם. "כל הרופאים אמרו שיש לי מזל גדול שיצאתי מזה", היא מספרת, "הייתי בחדר בידוד כי הייתי מאד חלשה, וכמובן אסור היה לי להיחשף לחיידקים נוספים. באחת האפיזודות האלה של חוסר האונים והחולשה, אמרתי לבעלי את המשפט שמלווה אותי שנים. אמרתי לו: 'זהו, אני מוותרת'. העובדה המטלטלת שבגיל 32 החלטתי לוותר לא עוזבת אותי עד היום".

"הפחד הכי גדול שלי היה שלא אוכל להמשיך ליצור"

עבודות של תמי הורוביץ, מתוך התערוכה 'כחוט השני', צילומים: ריקי איתן בירנבוים

איך יצאת מזה?

"לא כל כך יצאתי מזה. החליטו לא לנתח אותי כי הייתי צעירה מדי. המשכתי לתפקד כרגיל.  ידעתי שהלב נפגע, שיום אחד אצטרך לעבור ניתוח, אבל החיים שלי היו רגילים לגמרי וניסיתי לא להיכנס למערות אפלות במחשבה. נכנסתי להריון שלישי בסיכון גבוה בגלל מצבי, אבל הכל עבר בסדר גמור. בגיל 42 עברתי בדיקות רפואיות שגרתיות רגילות, והרופאים אמרו לי שאני חייבת להיכנס דחוף לניתוח לב. בתל השומר עדיין לא אהבו את העובדה שאני צעירה, הם החליטו לתקן את המסתם במקום להחליף אותו. הם ציפו שהמסתם המתוקן יחזיק מעמד זמן רב, אבל הוא החזיק מעמד רק שנתיים, שבמהלכם קיבלתי שבץ מוחי.

"אחרי עשרה ימים זה עבר אבל צד ימין נפגע. אני ימנית, והפחד הכי גדול שלי היה שלא אוכל להמשיך ליצור. בגיל 47 הבינו שאין ברירה וחייבים להחליף את המסתם. תוך כדי הניתוח קיבלתי דום לב. למזלי זה קרה בחדר הניתוח והחזירו אותי לחיים. ואז זה קרה שוב, ממש ביום שהייתי אמורה להשתחרר. זה היה יום ראשון בערב, והרופא שהיה אמור לחתום על שחרורי אמר לי 'עזבי, כבר מאוחר, תשתחררי מחר בבוקר'. באותו ערב קיבלתי דום לב שני. אחרי כמה מכות חשמל חזרתי. היום אני עם מכשיר דפיברילטור שנכנס לפעולה כשהוא מרגיש  בהפרעת קצב. לפני שנה הוא פעל והוכיח לי שהוא עובד. יש לי צלקת ארוכה לאורך החזה".

יש אור לבן? החיים באמת חולפים לפניך?

"לא אור לבן, לא מלאכים, וכל החיים לא חולפים לפניך. את מרגילה את עצמך לחשוב על המוות בצורה קצת רומנטית. מן סולם יעקב שכזה שאת עולה למעלה וכולם מקבלים אותך. אבל אז את פשוט מתעוררת, ומעליך, פיזית, רופא שצורח ונותן מכות חשמל. זו חוויה מטלטלת".

איך את מרגישה היום?

"היום אני בסדר. בקרוב אני צריכה לעבור ניתוח נוסף, קוסמטי. בניתוח ממש ניסרו לי את עצם החזה. חוטי הברזל התחילו להציק לי, הם די בולטים, כנראה משהו זז באיחוי. לפעמים כשאני מעיזה להסתכל במראה אני רואה כמה סימנים יש עלי. כל בוקר יש לי הוכחות שאני לא אדם רגיל. מאד קשה לשמוע כל הזמן את המילים  'תהיי חזקה ותתגברי'. כשאני הולכת עם חולצות עם צווארון גבוה ואומרת שהכל בסדר. ממש כמו הניתוח, היום האמנות שלי היא קריעה וחיבור.  אני קורעת בדים, מציירת עליהם, צובעת ומחברת. העבודה שלי מאד אינטואיטיבית.  אני יכולה לרקום, ואז להחליט שאני עושה חורים ושורפת באמצע".

"להיות חולה לב זה גם פנימי, לב זה נפש"

"לחולי סרטן יש פסיכולוג בבית חולים, לחולי לב לא". תמי הורוביץ, צילום: זיו הורוביץ

מתי בכל הזמן הזה חזרת לרקמה?    

"בין הניתוח הראשון לשני אבא שלי ז"ל חלה. הוא היה חודש בבית חולים. לא יכולתי לצייר שם בצבעי מים, ופשוט ציירתי על בדים ורקמתי את הציורים. זאת הייתה האמנות הכי נקייה שהייתי זקוקה לה באותו זמן, ומשם חזר הרומן שלי עם הרקמה. הבנתי את מה שלא הבנתי כשעשיתי גובלנים - שזה  כלי אמנתי מדהים. אחר כך הגיע הניתוח השני שלי. המצב הפיזי לא אפשר לי הרבה תנועה במשך תקופה ארוכה, והמשכתי לעסוק ולחקור את מלאכת הרקמה. מתוך המקום שלי, בו גיליתי עולם מרתק בכל הקשור לרקמה, החלטתי להפיק תערוכה בנושא. ככה הגיעה התערוכה 'כחוט השני'. החוטים לא משמשים רק כרקמה, הם למעשה כלי".

זאת גם פעם ראשונה שאת אוצרת.

"כן, יחד עם ריקי איתן בירנבוים שהפיקה את התערוכה הקבוצתית אספנו 17 אמנים. הרעיון היה לקחת את הרקמה, שהיא אמנות שנחשבה מלאכה מגדרית בעלת חשיבות נמוכה מבחינה אמנותית, ולחבר אותה אל העולם העכשווי. להראות שהחוטים האלה של הרקמה יכולים להיות כלי אמנתי. האמנים יצרו עבודות במיוחד לתערוכה ושילבו את האמנות שלהם עם חוטים. יש חוטי ברזל וחוטים של כפות תמרים, עבודה עם קרמיקה וצילום, והכל ביחד משולב באופן מדהים. כל אחד נותן את המשמעות האישית שלו לחוטים".

להורוביץ עצמה יש חמש עבודות בתערוכה, שמתקיימת בבית אריה קלנג באשדוד ותנעל ב-30.12. אחת מהן נקראת "חשופה". עבודת טקסטיל בצבעים טבעיים, קרועה ומעובדת, ועליה רקמות בהמון חוטים וחרוזים, המציגה לדבריה את המצב הביטחוני הקשה בדרום. הנושא קרוב לליבה של הורוביץ, המתגוררת בדרום הארץ. חלק מהצביעה של העבודה נעשתה על ידי תבלינים וחומרים ששרפה, כדי להעניק לעבודה נופך של מלחמה. "'חשופה' זה לראות את השדות החרוכים", היא אומרת. כשהלכה ללמוד חקלאות החלום היה לפתח פרחי נוי. "הבית שלי מאד ירוק, מלא צמחים מבחוץ ומבפנים", היא אומרת, "אני אספנית כפייתית של זרעים. מוכרחה לאסוף ולגדל בעצמי". אולי לא במקרה, בימים אלה היא עושה ניסיונות של רקמות על קליפות תפוזים.

עבודות של תמי הורוביץ מתוך התערוכה "כחוט השני", צילומים: ריקי איתן בירנבוים

מה השתנה בתפיסת החיים שלך מאז הניתוחים?

"החוויה הכי חזקה כאמור הייתה כשאמרתי לעצמי 'אני מוותרת'. תמיד תפסתי את עצמי כאדם מאד חזק, ואז פתאום הרמתי ידיים בגלל החיידק הנדיר הזה שהתלבש על ליבי. דרך אגב, אמרו שיש לכולם את החיידק הזה בפה, אבל אצלי הוא החליט להיכנס פנימה ולהקים מושבה. דום הלב אמר לי: 'את יכולה להיות רגע פה ורגע איננה. אין אור ומלאכים, את כאן ואז לא'. עשיתי לעצמי יומן לב מהרגע שהודיעו לי שאני צריכה לעבור ניתוח. התחלתי לצייר את צורת הלב שוב ושוב כל פעם בצורה אחרת".

מה החלום היום?

"אני חושבת שמערכת הבריאות לא מטפלת בנושא של חולי לב. להיות חולה לב זה לא רק לקבל תרופות, זה משהו פנימי. זה משהו שנותן לך בוקס מאד רציני בבטן. לב זה גם נפש, זה פנימיות. החלום הוא לעשות סדנאות לאנשים שמתעסקים להם בלב. תחשבי על זה: מישהו נכנס, הוציא לי את הלב והחזיר אותו בחזרה. לחולי סרטן יש קבוצות טיפוליות, בבית החולים יש להם פסיכולוג. לחולי לב לא. במשך עשר שעות של ניתוח אני שוכבת כמו צלובה, ממש צלובה, עירומה והידיים פרושות לצדדים. החדר מתמלא באנשים, ואני? פרוצדורה. אובייקט שמתקנים. הניתוח הצליח כי הצליחו לחבר דברים, אבל אין שום מקום שאומר רגע רגע, יש פה גם אישה. זה מקום שמאד התערער לי בעצמי, שהפכתי להיות פרוצדורה. הקריעה והאיחוי. נוגעים בלב כאילו הוא חפץ אבל הוא לא, הוא נפש".

"החלטתי שלא אתן למחלה לעכב אותי"

תחביב חדש אחרי הפנסיה: סריגת קקטוסים

ממנהל מכירות לליצן רפואי

בגיל 57: עזבה קריירה בבנק לטובת עיצוב אופנה